זה היה באחד מימי החורף המאוד גשומים. נהגתי לי לאיטי בשעת לילה מאוחרת במצב עייפות קיצוני, כשהמסלול המוכר והידוע בחזרה לביתי איפשר נהיגה ממש כמו על אוטומט. ברדיו התנגנה מוזיקה נעימה, כשפתאום צלצל הטלפון בצלצול המיוחד השמור לאחותי. נדרכתי כולי, ביודעי שזו שעת שינת הלילה העמוקה שלה.
"אל תשאלי" היא אומרת, "באמצע השינה שמעתי בום נוראי, הייתי בטוחה שאיזה מטען חבלה התפוצץ לי ליד הבית. זינקתי מהמיטה, ומה אני רואה? האהיל הצמוד לתקרה בחדר השינה ניתק מהתקרה, כשהוא תלוי על הכבל החשמלי הצמוד אליו." באותו רגע נרגעתי, אך לא להרבה זמן. מבעד לשממה רוויית האדים נגלו לפני שני שוטרים עם קטנוע, כשהם מסמנים לי לעצור.
בעודי מאחלת לאחותי המשך שינה רגועה, אני שומעת את אחד השוטרים, בחיוך, שואל אותי לפשר מעשיי. מרוב עייפות לא ידעתי למה הוא מתכוון. הוא כנראה, למרבה המזל, שם לב למצבי, והפנה את תשומת ליבי ל-1,000 ש"ח שאני עלולה לשלם כקנס על מעשיי.
התנצלתי, הסברתי במהירות ובבהלה את פשר העניין. להפתעתי, החיוך וההבנה לא משו מפניו. נראה היה שגם אם הייתי חוסכת באותן מילים, הייתי זוכה ליחס המכיל והחם. באותו רגע, כל הדחייה שהרגשתי תמיד כלפי המשטרה חלפה כלא הייתה. ראיתי מבעד למדים את האדם שבאותו שוטר.
היכולת שלו להרגיש אותי ולהתייחס בהתאם לכך הייתה בשבילי התגלמות המשפט מהמקורות היהודיים – ואהבת לרעך כמוך. האנושיות אותה ביטא ביחסו אלי, תוך כדי מעילה בחובתו כשוטר האמור לקנוס אותי, הייתה בניגוד לכל מה שציפיתי כתוצאה מניסיוני המר במגע עם שוטרים. זיכרון החיוך המבין והמכיל שלו מלווה אותי עד היום. כשאהבת האדם היא המוטו שלנו, קל לנו להתייחס לאחר בדרך של ואהבת לרעך כמוך. הלוואי ונתייחס כולנו כך איש לרעהו – רוגע, ביטחון שמחה ואהבה יהיו אז מנת חלקנו.