האנטישמיות הוגדרה במהלך ההיסטוריה כפעולה עוינת על רקע אפליית יהודים בגין השתייכות דתית, או השתייכות לקבוצה אתנית (התייחסות לקבוצה המקיימת מנהגים משותפים על פי מוצאו של האדם). בגדול ניתן לחלק את האנטישמיות לתקופות על פי שורשיה והאופן בו נתנה אותותיה על הקהילה היהודית, האנטישמיות האתנית התקיימה על רקע השתייכות אדם לקבוצה המקיימת מנהגים זהים לשלו לפי מוצא משותף. אנטישמיות נוצרית התקיימה על רקע דתי – שנאה ממושכת לקיום מנהגי דת מונותאיסטית אברהמית, ולבסוף אנטישמיות של המאה ה-19 וה- 2 על רקע גזעי, כלומר שנאה ליהודים בשל שינוי במוצא ביולוגי בתור התחלה, ולאחר מכן גם בשל הלאום.
אם נצטרך להצביע על פרק זמן בהיסטוריה בו ניתן יהיה לומר כי קיימת אנטישמיות ולא תופעת השנאה ליהודים, ניתן לומר כי מאז אימוץ הנצרות באירופה קיימת אנטישמיות ללא ספק. אנטישמיות "שמורה" לפי הגדרתה רק ליהודים ולא נהוג לתאר באמצעותה פעולות איבה לעמים אחרים, כמו כן נהגו לקדם באמצעותה גזירות גורל מתוך ראייה אנטישמית צרה, על העם היהודי. בעולם האסלאם מובנית אנטישמיות מובהקת כנגד יהודים, וכל העת משחר ההיסטוריה ועד היותנו "כובשים" במאה העשרים, ישנה הצהרה על אופן תפיסתם את העם היהודי כ"גולה".
המהפכה התעשייתית באירופה של המאה ה- 19 שיקפה לעולם כי קיימת אנטישמיות מורכבת יותר, כזו על רקע דתי וגזעי יחדיו. אנטישמיות כה משמעותית שכולנו עדים לשיאה עם קיום השואה במלחמת העולם השנייה. יש שיגידו, בתום המלחמה עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 נולדה אנטישמיות חדשה במזרח התיכון. יהדות אלכסנדריה הייתה הקהילה היהודית הגדולה בעולם במאה ה- 3 לפנה"ס. יהודי אלכסנדריה נזקקו לתרגום שפתם המדוברת, יוונית קוינה, וכך היה ."תרגום השבעים" הינו תרגום יווני לתנ"ך שהוכן ליהודי אלכסנדריה.
סיבה נוספת לתרגום, הייתה על רקע הגרסה המצרית לסיפור יציאת מצרים, שם תוארו מסורות מצריות איומות, יש האומרים שטניות שתפסו מקומם בתודעתם של האוכלוסייה היוונית בעיר, מה שהיווה גורם נוסף להתקפות אנטישמיות על העם היהודי. פילוסוף יהודי תאר כיצד נהרגו אלפי יהודים במתקפה אנטישמית, כתוצאה מתפיסת הקהילה היהודית כמיזנטרופים (שונאי אדם), נאמר עליהם גם כי בעודם סובלים ייסורים קשים, ומתים בדרכים אכזריות כל כך הם עדיין לא יתנערו מדת אבותיהם. טענה פילוסופית סוברת כי הסיבה לשנאת יהודים בתקופה ההלניסטית הייתה התבדלותם בערים היווניות, ויחד עם זאת טענה אחרת סברה כי האיבה כנגד היהודים לא יכולה להיחשב כאנטישמיות, אלא אם כן מקורה בדיעות קדומות שהוחזקו כנגד היהודים בלבד. בעוד היוונים מצידם גילו איבה ושנאה ממושכת כלפי כל קבוצה המייצגת "ברברים" לתפיסתם התרבותית.
אחת הגזרות האנטישמיות, המפורסמות והמוקדמות בהיסטוריה כנגד היהודים, ניתנו מידי אנטיוכוס אפיפנס בשנת 170–167 לפני הספירה. הגזרות היו אקט אנטישמי מובהק כנגד דת היהודים, נכפה עליהם לחלל חגים ושבתות, להקריב חיות טמאות בבית המקדש ולאכול מאכלים לא כשרים. היה אף איסור על קיום טקס ברית המילה ודרישה להחליף את חוקי התורה בחוקת המלך. לימים קמה התנגדות ואי הסכמה עם השלטון שרצה "ליוון" את היהודים. בהיסטוריה שאנו מכירים מתואר מרד בר כוכבא.