מדהים להבין שהרגשתנו בכל רגע תלויה במה שיש לנו בקופסה. במרוצת חיינו אנו רוכשים חווית, השכלה, מתרשמים משלל מצבים. עוד ברחם אימנו אנו מתחילים לאסוף את תמונות חיינו. כל מה שנחווה יהיו הרשמים שאנו אוספים מכל פריים בחיינו. המשפחה, הסביבה הקרובה והרחוקה, המדיה, מהכל אנו אוספים מידע, מאחסנים בקופסה ובכל רגע ורגע אנו עורכים השוואות אין ספור כדי להגדיר את הרגשתנו. אנו קולטים את המציאות על ידי חמשת החושים שלנו והמוח מפרש כל דבר ומאחסן אותו במגירותיו. בשעת הצורך אנו שולפים משלל המגירות מידע ואותו חישוב במוחנו נותן לנו את הרגשתנו לגבי כל מצב.
ההבנה הזו לעומקה מטלטלת ומבלבלת מאד. נוח יותר לחשוב שלא אני זו שאשמה אם רע לי או שנעלבתי בגלל פלוני או אלמוני, הרבה יותר קל לזרוק את האשמה על מישהו אחר. ההבנה שאהיה מאושרת, שמחה, עצובה, עשירה או עניה, תלויה בדרך שאשתמש בכל מה שאני בוחרת להכניס לקופסה ואיך אשתמש במידע שאספתי.
לאמיתו של דבר יוצא שכל חיינו אנו מביטים פנימה לתוכנו וכלואים בעולמנו הפנימי. אנו לא רואים עולם גדול ורחב דרך עיננו, אלא ממש מסתכלים לתוך התמונות שהמוח מקרין לנו. כל מה שאנו רואים? האנשים, המשפחה, שגרת יומנו, הכל בדמיוננו. אין לנו שום יכולת לצאת מתוכנו, מהפנימיות שלנו. אם נחשוב לרגע נוכל לזהות שאם לא תהיה לי בקופסה איזו תמונה מסוימת, לא תהיה לי היכולת לערוך השוואה כלשהי בינה לבין תמונה אחרת, כלומר אני לא אזהה אותה בכלל כי היא לא קיימת במוחי מלכתחילה.
בכל פעם שאני חושבת על תפיסת המציאות, אחרי שלמדתי בקורס של בני ברוך, זה מטלטל אותי מחדש, כי נראה שהמשחק הזה, של עיבוד החומר במוח, יותר חזק מהסקרנות שלנו לעקוב אחרי נפלאות המוח. אנו נמשכים להיות דמויות במשחק ולשחק לפי מה שמכתיב לנו המוח בכל רגע ונשאבים לדרמות היומיות עד שנראה לנו שאלה באמת חיינו. כדאי לחשוב פעמיים מה אנו רוצים שעינינו יראו ואוזנינו ישמעו, ולהחזיק רק מראות ורשמים שאנו נרצה שיהיו בתוכנו, כדי שנראה את עולמנו בצורה הטובה לנו.