הייתי אדם חרד עוד לפני הבעל, לפני הילדים. היום בנותיי בגילאי תשע ושש ומורה בצרפת נרצח ואני חרדה. ממש. לא מסוגלת להחליט אם זו החרדה החולנית מדברת מגרוני או שמא האמת הפשוטה המטיחה בפני. בית הספר הוא שזרע בי את נגע החרדה. הייתי ילדה מוחרמת. החרם הראשון היה כנראה כי הייתי הילדה היפה בכיתה, מבית שמור כזה, וזה המשיך והמשיך וסכסך את נשמתי. כבר אז הבנתי שבתי ספר הם בתי גידול לפחדים ולא לשום דבר טוב ומועיל. השיטה חייבת להשתנות. שום דבר טוב לא יצא מעדרי הילדים שנכלאים ונבחנים במשך שתים עשרה שנות לימוד. מכת החרדות עולה ואנשים יוצאים אל העולם פגועי נפש וצרובי אכזבות. בית הספר צריך להיות מקום בו ילד יעסוק לראשונה בחייו בשאלות על מהות החיים. לא זוכרת שאי פעם דנתי בזה עם מישהו. לא עם המורים ובטח שלא עם חברי הילדים. זה היה מחוץ לקופסה שהוכנה עבורנו, מחוץ לתחום. נראה לי שעד עצם היום הזה לא התיישבתי רגע ועניתי לעצמי על השאלה הזו, של מה הטעם בחיי, אולי כי אין תשובה לזה, ואולי כי אין באמת טעם להם, לחיים.
אני לא יכולה להגיד את זה לבנות שלי. הקטנה רק התחילה כיתה א', מלאת סקרנות וחששות, בעידן של קורונה. הקורונה הפכה לחברתי הטובה ביותר. הילדות בבית ואני לא עוברת על החוק בכך. אני לא צריכה להביט בפחד בעיניה של הגדולה ולבדוק האם התעללו בה היום. הקטנה יפה כל כך ולשונה משולחת, היא עוד תסבול רבות מהחברה שתרצה לטעום ממנה, ללעוס ולזרוק, כפי שקרה לאמא שלה. לא, זו לא נבואת שווא, לא בחברה שלנו האכזרית, המחונכת להישגיות ואגואיזם, אבל מה אפשר לעשות? אם אתעקש מול המוסדות, יפשפשו בחיי, חיי אם חד הורית המטופלת בכדורים ונסמכת על הוריה. יקחו לי אותן, את שתיהן. אסור שזה יקרה. אסור.
קורונה, חברתי היקרה, הישארי ככל שתחפצי. שמרי עליהן.