לא האמנתי באנטישמיות. אני גדלתי בארץ, בעמק הירדן, קבוצת כנרת, ולא הייתה שום אנטישמיות שם, ממש לא. כשסיפרו לי על השואה, על הפוגרום שסבא שלי ז״ל חווה בילדותו, כשראה את הקוזאקים שוחטים את אביו, חשבתי, באמת, זה היה אז ושם. אין לזה קשר למציאות היומיומית של היהודים. עכשיו יש לנו מדינה, יש ליהודים לאן לחזור אם לא טוב להם בתפוצה, אין בעיות באופק.
אז היגרתי לארצות הברית, למדינת מיזורי. היו שם הרבה כנסיות, ואף לא בית כנסת אחד. חברים שלי סיפרו לי שיש הרבה דתות באזור, הכנסייה הפרוטסטנטית, הכנסייה הקתולית הכנסייה הלותרנית. בשבילי כולם היו נוצרים. הגיע יום פסח, וחבר הזמין אותי לכנסייה שלו לחגוג את איסטר, החג בו ישו חזר לחיים. הלכתי. למה לא. זה היה מעניין לראות טקסים של אנשים אחרים. הכומר עלה על הדוכן ואחרי פתיחה לבבית ואוהבת התחיל את פרשת השבוע – איך היהודים הרגו את ישו. בפרטים.
אני ישבתי שם, קפואה, ולא יכולתי להזיז את הראש שלי להסתכל על החברים שלי מהאזור, שאני הכרתי מהסופרמרקט, והדואר. הם ישבו הנהנו בראשם. זה היה מוכר להם. כל שנה הם שמעו את אותו הסיפור, איך היהודים הרגו את ישו. היה לי כל כך עצוב. זה החברים שלי, הם אנטישמים. הם לא יפסיקו להיות חברים שלי, כי זאת לא אשמתם. הם ינקו את האנטישמיות עם חלב אמם. לא יעזור מה אגיד, הם יגידו, את מקרה יוצא דופן, ויחייכו, כאילו נתנו לי מחמאה.
זה מה שהבנתי שאת האנטישמיות אי אפשר לרפא כלפי חוץ, אי אפשר לשכנע אנשים שהיהודים לא כאלה. הם פשוט יחייכו אליכם ויגידו – אתם יוצאי דופן. אתם לא כמו כל היהודים האחרים. אני הבנתי שאנחנו צריכים להתחזק בתוכנו, לחשוב על הערבות שיש בינינו, ולהיות אוהבים זה כלפי זה, וככה נרפא את האנטישמיות. שיחות ארוכות, מאמרים מדעיים, תרומות נדיבות, כל זה לא יעזור, האנטישמיות מצדיקה את עצמה למרות כל המעשים.