אני מתגעגעת לילדים המתפלחים לגינה כדי לקטוף מהפרי הכתום הזה. אני ממש שומעת באוזניי את נאקת העץ מכובד המשא, והילדים לא כאן, הם ספונים בבתים נשמרים מהקורונה שפרצה לעולם באבחה אחת. כשהעץ היה צעיר ורך ואני הייתי האישה של אז קפצתי כנשוכת נחש כששמעתי את הילדים בגינה. הדאגה לשתיל הרך והרצון שיגדל וגם המחשבה שזה הפרי שלי ניתן גברו על אהבת הזולת. והם הילדים ראוני כענקית המתהלכת בגנה, זו שעליה כתב אוסקר ויילד, והבינו מיד שמדובר במרשעת לא קטנה, נסו על נפשם. חיכו לרגע הבא לחדור לגן לקטוף במהרה מהפרי הנחשק מבלי לשמור על צמחי הגן ולנוס בשמחה.
העץ גדל והתחזק ואני אתו גדלתי גם וכבר הבנתי שהפרי שהטבע נתן שייך לכולם ובכל פעם ששמעתי את הילדים בגינה לא קפצתי כנשוכת נחש, רק רציתי שייקחו מהעץ כפי אוכלם לא יותר מכך ותוך כך ישמרו לא לדרוך על פרחי הגן. עברה עוד תקופה וכבר רציתי לתת להם באהבה רבה וכששמעתי את הילדים המתפלחים לגינה יצאתי אליהם בשמחה, אך הם כהרגלם ברחו למרחק, קראתי אחריהם : "בואו קחו שקית מלאו עד סופה", גם כיסא הגשתי לנוחיותם רק בקשה: "קטפו מידת צורכיכם ולא מעבר לכך כדי שיישאר לילדים שיגיעו יותר מאוחר". כבר הגענו להסכמה אני משאירה שקיות וכיסא בגינה הם מגיעים קוטפים על פי נוחיותם ושומרים על הגינה. השנה, אחרי חורף מלא במטר, העץ עמוס לעייפה ואין מי שיבוא ויגאלו מכובד המעמסה.
ולמה אני מספרת לכם על עץ השסק העמוס לעייפה? בגלל הקורונה שבאה כאילו לומר: הכל בגנו של בורא עולם ואתם בני האדם התבלבלתם כל כך! האדמה שלו, האוויר שלו, המטר שלו, העץ שלו, גם אתם שלו. לאדם הוא נתן את התבונה להבחין בין טוב לרע. והקורונה שנכנסה לעולמנו ברגל גסה כאילו אומרת לנו בשפתה שגורלו של האחד הוא גורל כולם. איש אחד בסין חלה והמחלה התפשטה בכל העולם, סגרה אותנו בבתים למחשבות ולהרהורים. הקורונה כאילו אומרת לנו בשפתה שהטבע הוא אינטגרלי שלם ומקושר, ושאנחנו מוזמנים ללמוד שהכל אחד, שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם! וגם עץ השסק שבגני בעבור כולם.